תולדות כוח המגן הדפס

התפתחות כוח המגן של היישוב העברי בארץ ישראל 

העשייה הציונית בארץ חייבה מתחילתה גם שימוש בכוח, בעיקר למטרות הגנה ובנסיבות היסטוריות מסוימות גם למטרות מדיניות. במהלך השנים, עד הקמת מדינת ישראל, נוצרו ארגוני כוח שונים למטרות שונות: שמירה על היישובים היהודיים, סיוע לבריטים בשתי מלחמות העולם ומאבק בבריטים על הגשמת היעדים הציוניים - עלייה, התיישבות, ולבסוף לחימה נגד ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב לעצמאות ישראל. מבין ארגוני הכוח בתקופת היישוב ('השומר', 'ניל"י', 'הגדודים העבריים', 'ההגנה' ובתוכה 'הפלמ"ח', 'הנוטרים', 'אצ"ל', 'לח"י' והחי"ל) היה ארגון 'ההגנה', או בשמו המלא 'ארגון ההגנה העברי בארץ ישראל', ארגון הכוח הגדול ביותר של היישוב היהודי בארץ ישראל ושל התנועה הציונית עד להקמת המדינה. בשלהי מאי 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, הייתה 'ההגנה' בסיס להקמת צה"ל.

להלן סקירה תמציתית על הארגונים:

השומר
ראשיתו של כוח המגן העברי בארץ ישראל בארגון 'השומר'. ב-1907 הקימו שבעה מאנשי העלייה השנייה את ארגון 'בר-גיורא' במטרה להקדיש את עצמם להגנת היישוב היהודי בארץ. לאחר כשנה וחצי החליטו להרחיב את שורותיו וייסדו בכפר תבור באפריל 1909 את 'השומר'. אנשיו חתרו להעביר לידיהם את השמירה ביישובים העבריים ולהקים ארגון שומרים באישור השלטון העות'מאני. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ירדו אנשי 'השומר' למחתרת עקב דרישת השלטונות להסגרת נשקם ורבים מהם התגייסו ל'גדודים העבריים'. לאחר המלחמה, פורק הארגון ועל בסיסו הוקם במאי 1920 ארגון 'ההגנה'.

ניל"י - 'נצח ישראל לא ישקר'
ארגון קטן שהקימו במלחמת העולם הראשונה, באפריל 1915, אחדים מבני המושבות בהנהגתו של אהרון אהרונסון, כארגון ריגול שמטרתו להעביר לבריטים מידע מודיעיני על הצבא העות'מאני. אנשיו פעלו תוך סיכון שייתפסו בידי התורכים ומוסדות היישוב היהודי בארץ התנגדו לפעילות הארגון מחשש שהתורכים יענישו את היישוב כולו. בסתיו 1917 פירקו אותו התורכים.

הגדודים העבריים
תושבי הארץ חויבו להתגייס לצבא התורכי ובתחילת מלחמת העולם הראשונה היו רבים ש'התעתמנו', כלומר - קיבלו על עצמם את האזרחות העות'מאנית והתגייסו לצבא התורכי. נוכח יחס השלטונות התורכים ליישוב היהודי בארץ נפסקה מגמה זו, וצעירים יהודים מבין המגורשים מהארץ למצרים, מיהודי התפוצות ואף מאלה שנשארו בארץ התגייסו לצבא הבריטי, שהקים גדודים מיוחדים למתנדבים היהודים: ב-1915 'גדוד נהגי הפרדות של ציון' (במצרים, ביוזמתם של טרומפלדור וז'בוטינסקי); ב-1917 'גדוד קלעי המלך ה-38' (בלונדון, ביוזמת ז'בוטינסקי) ו'גדוד קלעי המלך ה-39' (בארה"ב, ביוזמת בן-גוריון ובן-צבי); בקיץ 1918 'גדוד קלעי המלך ה-40' (בארץ ישראל, לאחר כיבוש חלקה הדרומי בידי הבריטים).
גדוד נהגי הפרדות השתתף בלחימה בגליפולי ואחר כך פורק (1916). גדוד 38 וחלק מגדוד 39 נטלו חלק בלחימה על כיבוש הארץ ועבר-הירדן ופורקו ב-1919. גדוד 40 לא השתתף בלחימה. בסוף 1919 הוקם 'הגדוד הראשון ליהודה' משרידי הגדודים שלא השתחררו, אך ב-1921 פורק גם הוא.
גם אם לא זכו בפעילות מבצעית רבה, היו 50,000 המתגייסים לגדודים העבריים החיילים היהודים הראשונים מזה אלפיים שנה ששירתו במסגרת יחידות יהודיות סדירות (בתוך הצבא הבריטי).

'ההגנה', הנוטרים, החטיבה היהודית הלוחמת (חי"ל), פלמ"ח, אצ"ל ולח"י

ארגון 'ההגנה' הוקם ב-1920 כהמשך לארגון 'השומר' ביוזמת המחנה הפועלי של היישוב היהודי בארץ, במטרה ליצור ארגון צבאי יהודי עממי ועצמאי. בעשר שנותיו הראשונות פעל ארגון 'ההגנה' בחסות 'הסתדרות העובדים הכללית'. לאור לקחי מאורעות תרפ"ט (1929) הוא הועמד תחת מרותם המלאה של המוסדות הלאומיים - הסוכנות היהודית והוועד הלאומי - ובראשו נקבעה מפקדה ארצית בת שישה נציגי ציבור, מחציתם מתנועת הפועלים ומחציתם מהמחנה האזרחי - מהמרכז וימינה ממנו.
מיום הקמתה נועדה 'ההגנה' להיות כוח צבאי עממי גדול, הכולל כל איש ואישה מגיל 17 הכשירים לשירות. תחילה היא מנתה מאות ואלפים, ובשנות הארבעים מדובר היה כבר ברבבות. מבחינת השלטון הבריטי הייתה 'ההגנה' ארגון מחתרת (חשאי למחצה), אולם בקרב רוב היישוב היהודי נחשבה כצבאה של 'המדינה בדרך'.

 

מימיה הראשונים ועד 1936 התמקדה 'ההגנה' באבטחה ובהגנה נייחת על היישובים, לפי המתכונת של 'הגנה מתוך הגדר', תוך שימת דגש גובר והולך על בניין הכוח ואימונו, התבצרות, ייצור נשק ורכישתו מכל מקור אפשרי.
בפרוץ המרד הערבי (1936 עד 1939, מכונה גם 'מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט') חל שינוי בתפיסה. במהלך התקופה הגבירו כוחות 'ההגנה' את הפעילות ההתקפית, זאת תוך מאמץ שלא להיגרר לתגובות ללא אבחנה. בשנים אלה התפתחה תורת הלחימה הניידת: תחילה ב'נודדת' (בפיקוד יצחק שדה), לאחר מכן בפו"ש (פלוגות השדה) וב'פלגות הלילה המיוחדות' (S.N.S. ) בפיקודו של 'הידיד' - הקצין הסקוטי אורד צ'רלס וינגייט. פעילות ניידת התקפית זו, ביום ובלילה ומעבר לתחומי היישובים היהודיים, שזכתה לכינוי 'היציאה מהגדר', צמצמה את התקפות הכנופיות הערביות וסייעה לממשלת המנדט בדיכוי המרד הערבי.
ב-1939 צעד ארגון 'ההגנה' צעד חשוב קדימה עם הקמת המטכ"ל הראשון - מטה כללי מקצועי שלו מחלקות וגופי פעולה לצד המפקדה הארצית הפוליטית. בראשו הועמד ראש מטה כללי (רמטכ"ל). לתפקיד זה מונה יעקב דורי (שלאחר זמן היה גם רמטכ"ל צה"ל הראשון).
המפקד הבלתי רשמי של 'ההגנה' היה מאז הקמתה ועד מותו (1945) אליהו גולומב. בין 1945 ל-1947 היה יצחק שדה ממלא מקום רמטכ"ל ה'הגנה'.

משבר גדול פרץ ביחסי היישוב עם השלטון הבריטי באביב 1939, עם פרסום 'הספר הלבן', ששינה את המדיניות הבריטית הקודמת ברוח הצהרת בלפור.
כבר ב'ספר הלבן' של פספילד מ-1931 הופיעה אותה מגמה, אלא שאז התנועה הציונית בראשות ויצמן מחתה נמרצות והגזירות מותנו. ב-1939 נמצאה התנועה הציונית במצב של חולשה מדינית גדולה ואילו בריטניה, שנזקקה יותר מתמיד לתמיכת הערבים, נטתה בגלוי לצד הערבי. ביטוייה של המדיניות החדשה היו איסור עלייה יהודית (חוץ מהמכסה של 12,000 רשיונות עלייה בשנה) ואיסור על רכישות קרקע והרחבת ההתיישבות היהודית. ה'הגנה' נערכה אז לראשונה למאבק חמוש נגד הבריטים, אך זה עוכב בשל פרוץ מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה סייעה ה'הגנה' לבריטים במודיעין, בשיגור צנחנים לאירופה הכבושה ובעידוד גיוס חבריה למאמץ הלחימה. בעידוד המוסדות התגייסו כשלושים אלף גברים ונשים מבני היישוב (למעלה מחמישה אחוזים מהאוכלוסייה) לצבא הבריטי.
ביולי 1944, לאחר השתדלות רבה של ראשי היישוב, הוקמה החטיבה היהודית הלוחמת בצבא הבריטי (החי"ל. נודעה גם בשם 'הבריגדה העברית', ובפי רבים – 'הבריגדה'). החטיבה הורכבה כולה מיהודים, בעיקר מקרב מתנדבי היישוב מארץ ישראל, בעוד שהפיקוד הגבוה נשאר בריטי. להקמת הבריגדה הייתה חשיבות לאומית רבה: חטיבה של יהודי ארץ ישראל, עם הווי עברי וסמלים ציוניים, השתתפה במלחמה באויב הנאצי.
הבריגדה היהודית מנתה בשיאה כ-5,000 חיילים. נטלה חלק בקרבות שנערכו להבקעת קו ההגנה הגרמני האחרון בצפון איטליה, 'קו ג'ינגיס חאן', במסגרת החזית האיטלקית של בעלות הברית, ובתום המלחמה השתתפו רבים מחייליה בפעילות להצלת פליטי השואה והבאתם לארץ. לאחר שבקיץ 1946 פורקה הבריגדה, שבו אנשיה לארץ ישראל וניסיונם תרם רבות לכוח המגן כאן.

בד בבד עם העזרה לבריטים שקדה 'ההגנה' על חיזוק כוחה הלוחם. בתחילת המלחמה הוקמו החי"ש, חיל השדה, שהקיף אלפי צעירים בגילאי 25-18 אשר אומנו לפעולה ניידת באזורי מגוריהם; החי"ם, חיל המשמר, נועד להגנה המקומית; הגדנ"ע, גדודי הנוער, הכשיר את בני הנוער לקראת כניסתם לשורות ארגון הבוגרים. כן הוקמו ופעלו שירותי עזר שונים, מהם שיסודותיהם הונחו עוד קודם לכן, כגון שירות הקשר, השירות הרפואי, שירות הידיעות, ניצנים של כוח אווירי וכוח ימי ומפעלים לייצור נשק.
במקביל לכל אלה היו הנוטרים - אלפי יהודים שפעלו במסגרת המשטרה הבריטית שרובם היו מעין 'זרוע חוקית' של 'ההגנה'. הם שירתו במי"ע - ראשי תיבות של 'משטרת היישובים העבריים' - במסגרת עוצבה, ועסקו מאביב 1936 באבטחת היישובים היהודיים. הקצינים היו בריטים, אולם כל המש"קים והטוראים - יהודים, שנתקבלו לשירות בהמלצת הסוכנות היהודית ובתיאום עם 'ההגנה'. העוצבה התקיימה עד הפינוי הבריטי, ובשיאה (בימי מלחמת העולם) מנתה כ-1,500 נוטרים ועוד כ-13,000 ששירתו באופן חלקי. לרבים מהם שימש השירות כיסוי לשירותם ב'הגנה'. במלחמת העצמאות שולבו אנשיה המנוסים והמאומנים, על נשקם, בכוחות הלוחמים של 'ההגנה'.

גולת הכותרת של היחידות החדשות שהוקמו בשנות המלחמה היה הפלמ"ח (פלוגות מחץ), אשר הוקם בשנת 1941.
הפלמ"ח היה הכוח המגויס הארצי של ה'הגנה', והוא צמח תוך ארבע שנים משש פלוגות לארבעה גדודים שאוגדו בחטיבה (ובמלחמת העצמאות התרחב לשלוש חטיבות). כוח זה עמד לפיקודו של הפיקוד העליון - בכל שעה ובכל מקום. קיומו והחזקתו נתאפשרו הודות למשטר 'העבודה והאימונים' של חבריו, בעיקר בקיבוצים. שיטה ייחודית זו לא נודעה בארגון צבאי כלשהו. אנשיו - גברים ונשים, רבים מהם חברי הכשרות, בוגרי תנועות הנוער החלוציות - עברו אימונים צבאיים מתקדמים, הרבו בסיורים בארץ והשתתפו בפעולות מבצעיות שהוטלו עליהם. הפלמ"ח הופעל ברוב משימות המאבק נגד הבריטים – בתחומי ההעפלה, ההתיישבות ובמבצעים צבאיים, ולימים שימש במלחמת העצמאות, במיוחד בתקופה הראשונה, ככוח הלוחם העיקרי.

בתחילת שנות השלושים חל ב'הגנה' פילוג על רקע מחלוקת בשאלת דרכי הפעולה של הארגון. מקצת מחבריה שהיו מקורבים לתנועה הרביזיוניסטית פרשו והקימו את 'ארגון ב', (נקרא גם 'ההגנה הלאומית'). לאחר כשש שנים חזרו רבים מהם ל'הגנה', והנותרים הקימו את 'הארגון הצבאי הלאומי' - אצ"ל (הוקם ב-1937). האצ"ל החזיק בעמדות קיצוניות ביחסו לערבים ואחר-כך לבריטים. גם באצ"ל התרחש פילוג ב-1940, והפורשים ממנו הקימו את ארגון 'לוחמי חירות ישראל' - לח"י.
שני ארגונים אלה, שהיו קטנים בהרבה מ'ההגנה', לא הכירו בסמכות המוסדות הלאומיים ולא קיבלו את מרותם או מרות אזרחית אחרת, הם פעלו על-פי צו מפקדיהם בלבד. בראשית מלחמת העולם נמנעו אף הם מפעולות נגד הבריטים, אך לח"י חידש את פעולותיו נגד הבריטים כבר בתחילת שנות ה-40', ותקופה מסוימת אף ניסה לקשור קשרים עם גרמניה הנאצית נגד הבריטים, בעוד שאצ"ל שיתף פעולה עם הבריטים עד 1944 ורק אז החליט על 'המרד' ויצא למאבק בהם.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, עם התגברות המאבק נגד הבריטים, הסכימו שלושת הארגונים על פעולה מתואמת ביניהם במסגרת ארגון הגג 'תנועת המרי העברי', שהתקיימה כתשעה חודשים, במהלכם יצאו לוחמי כל מחתרת בנפרד - תוך תיאום ביניהן - לפעולות צבאיות נגד הבריטים. הפעולות הראשונות של 'ההגנה' היו שחרור מעפילים ממחנה המעצר בעתלית ופגיעה קשה ברשת מסילות הברזל של ממשלת המנדט. את מבצע פיצוץ הגשרים המחברים את הארץ לארצות השכנות ביצעה 'ההגנה' בסוף התקופה. לח"י ואצ"ל תקפו שדות תעופה, תחנות רכבת וקטרים, את בתי המלאכה של הרכבת בחיפה ועוד. כן תקפו את הכלא הבריטי ביפו במטרה לשחרר את הכלואים בו. תיאום הפעולות הגיע לקצו בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים ביולי 1946 בידי האצ"ל. 

בנוסף לתפקידיה המרכזיים של 'ההגנה' בבניית הכוח הלוחם היא סייעה בשני תחומים מרכזיים שהיו נשמת אפם של היישוב והתנועה הציונית: ההתיישבות והעלייה.
התיישבות - בין פרוץ המאורעות ב-1936 לפרוץ מלחמת העצמאות בשלהי 1947 הוקמו בארץ, לרוב בשיתוף 'ההגנה' או ביוזמתה, כ-140 יישובים חדשים. בין הנודעים שבהם: יישובי 'חומה ומגדל' (תל-עמל, טירת-צבי, חניתה, דן, דפנה, נגבה ועוד), 11 היישובים שהוקמו בנגב בלילה אחד באוקטובר 1946, ורבים אחרים. גם בפרשת המאבק על קיומו של יישוב עברי בביריה, סמוך לצפת, מילאה 'ההגנה' תפקיד מרכזי. יישובים אלה השפיעו במידה משמעותית על עיצוב גבולות המדינה היהודית העתידה לקום.
עלייה – המושג 'העפלה' ניתן לעלייה הבלתי ליגלית של יהודים לארץ ישראל, שהחלה עוד לפני מלחמת העולם השנייה, נוכח המגבלות שהציבו הבריטים למספר רשיונות העלייה. עד 1938 אורגנה ההעפלה ברובה בידי יחידים וארגונים שהיו קשורים לתנועת הנוער בית"ר ולרביזיוניסטים. בשלב זה היה היקף ההעפלה מצומצם, אך ככל שגברה מצוקתם של יהודי אירופה הוא הלך והתגבר. כבר ב-1939 הוקם 'המוסד לעלייה ב' כזרוע של ה'הגנה', והוא הגביר את פעולתו במהלך המלחמה ובעיקר אחריה. מבין 141 ההפלגות של אניות מעפילים לארץ במסגרת ההעפלה (עד 1947) קרוב למאה אורגנו בידי ה'הגנה' ושלוחותיה.
בסך הכל הגיעו ארצה בדרכי הבריחה וההעפלה למעלה מ-120 אלף יהודים, 80% מהם ביוזמת ה'הגנה' ובביצוע שליחיה - מאירופה, צפון אפריקה וארצות המזרח התיכון.
ה'הגנה' הייתה מעורבת גם ב'העפלה היבשתית', שעניינה - העברה בלתי ליגלית של עולים בדרך היבשה, דרך גבול הצפון.

ה'הגנה', אצ"ל ולח"י במלחמת העצמאות
מקיץ 1947 ואילך, בעיקר משעה שדוד בן-גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, קיבל על עצמו את תיק הביטחון, החלה 'ההגנה' להתכונן למאבק מקיף ולמלחמה כנגד ערביי ארץ ישראל ואף נגד צבאות מדינות ערב. בסתיו 1947, כאשר כבר היה ברור שהבריטים יפנו תוך זמן לא רב את הארץ והיישוב היהודי צפוי לעימות ישיר גם עם ערביי הארץ וגם עם צבאות מדינות ערב, פרסם מטה 'ההגנה' את פקודת המבנה הארצית, לפיה יאורגן הכוח בשתי מסגרות: 'החיל' (שכלל את גדודי החי"ש והפלמ"ח) ו'המשמר' (שכלל את המבוגרים יותר, אנשי החי"ם). כן אורגן הכוח בחמש חטיבות חי"ר מרחביות, חטיבת פלמ"ח המהווה רזרבה מטכ"לית וחילות ושירותי עזר צבאיים. בניית הכוח נעזרה בניסיון של משוחררי הצבא הבריטי. כמו כן פותחו קשרי רכש חיוניים במדינות שונות והוגבר קצב ייצור אמצעי הלחימה במפעלי ה'תעש' בארץ.
מלחמת העצמאות פרצה יום לאחר החלטת האו"ם על חלוקת שטח ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית (29 בנובמבר 1947). 'ההגנה' היוותה את עיקר הכוח הלוחם, שהגן על היישוב היהודי בטרם הכרזת העצמאות, ותפקיד זה נמסר לצה"ל עם הקמת המדינה. בששת החודשים הראשונים של המלחמה הצליחה 'ההגנה' לגייס, לאמן, לצייד ולהפעיל כוח צבאי בן כ-50 אלף איש שפעלו בשתים-עשרה חטיבות, גרעינים של חיל אוויר וחיל ים וכן חילות ושירותים המקובלים בצבאות מודרניים.
בתקופה זו היא שברה את כוחם הצבאי של הערבים הפלסטינים שתקפו את היישוב וכוחותיה כבשו מרחבים אסטרטגיים לקראת פלישה אפשרית של צבאות מדינות ערב. בין יום הכרזת העצמאות באמצע מאי 1948 לבין סוף אותו חודש בלמו כוחות ה'הגנה' בלחימה קשה את פלישת צבאות חמש מדינות ערב.

אור ל-1 ביוני 1948 הפכה 'ההגנה' לצה"ל - צבא ההגנה לישראל. המטכ"ל האחרון שלה היה למטכ"ל הראשון של צה"ל, כולל מפקדו, חטיבותיה היו לחטיבות צה"ל, שירותי האוויר והים היו לחילות האוויר והים, וכך גם שאר היחידות והשירותים.
לא בכדי כתב שר הביטחון הראשון, דוד בן-גוריון, בפקודת היום שלו להקמת צה"ל:
"בלי הניסיון, התכנון, כושר הפעולה והפיקוד, הנאמנות ורוח הגבורה של 'ההגנה' לא היה היישוב עומד במבחן הדמים האיום שבא עליו בששת החודשים האלה, ולא היינו מגיעים למדינת ישראל. בספר דברי הימים של עם ישראל יזרח פרק 'ההגנה' בהוד ובגאון שלא יכהו לנצח".

ארגון לח"י ערך בחודשים דצמבר 1947 עד מרס 1948 מספר גדול של התקפות על שכונות ערביות. אחרי שחיילים בריטים היו מעורבים בביצוע הפיצוץ ברחוב בן-יהודה בירושלים, בו נהרגו ונפצעו יהודים רבים, הגיב לח"י בשבוע האחרון של פברואר 1948 בשורת התקפות בירושלים ומחוצה לה (לרבות פיצוץ רכבת צבאית ליד רחובות) בהן נהרגו כ-50 חיילים ושוטרים בריטים. ב-9 באפריל 1948 השתתפו לוחמי לח"י עם לוחמי אצ"ל בכיבוש הכפר דיר-יאסין במבואות המערביים של ירושלים.
ב-29 במאי 1948, לאחר שהגיעו להסכם עם ראשי היישוב, עלו לוחמי חרות ישראל (מלבד הירושלמים) בפעם הראשונה בגלוי מתוך המחתרת כדי להתפרק ולהצטרף ל'צבא ההגנה לישראל'. האירוע צוין במסדר גדול בשייך-מוניס (בצפון תל אביב) בו השתתפו כ-800 אנשי הארגון, שלמחרת הצטרפו לחטיבה 8 של צה"ל.

האצ"ל החל גם הוא בדצמבר 1947 בפעולות נגד הערבים באזורי חיפה, פתח תקווה, ירושלים ועוד. באפריל 1948 נקבע בהסכם כי אצ"ל, אשר מנה כ-3,000 חברים שמחציתם היו לוחמים, ימשיך לפעול באופן עצמאי אך יהא כפוף למפקדי החזיתות של ה'הגנה'. זמן קצר אחר כך תקפו לוחמי הארגון את שכונת מנשייה ביפו, הפגיזו את מרכז יפו ובלחימה נגד הערבים, ונגד כוחות בריטיים שסייעו לערבים, פרצו עד חוף הים.
עם הקמת צה"ל הצטרפו אליו אנשי אצ"ל ביחידות נפרדות והשתתפו בלחימה. ב-22 ביוני 1948 אירעה פרשת 'אלטלנה'. אניית הנשק הגיעה לארץ ביוזמת אצ"ל והארגון דרש לפרוק את נשקה לכוחותיו. בן-גוריון סירב, התפתח עימות ולפי פקודתו האנייה הופגזה וטובעה בחוף תל אביב. בעקבות הפרשה פקד בן-גוריון על פירוק אצ"ל.
אחרי 'אלטלנה' נותרו רק בירושלים יחידות נפרדות של אצ"ל ולח"י, כ-400 איש, זאת עד ספטמבר 1948. בסוף חודש זה, אחרי שאנשי 'חזית המולדת' המשויכת ללח"י התנקשו בחיי המתווך מטעם האו"ם, הרוזן ברנדוט, פורקו גם בירושלים שני הארגונים על פי הוראת בן-גוריון ואנשיהם הצטרפו לצה"ל.

בסתיו 1948 הורה בן-גוריון גם על פירוק מטה הפלמ"ח. ההוראה מולאה למרות ההתנגדות העזה של לוחמי הפלמ"ח, של מפלגת השמאל הציונית (מפ"ם) ושל התנועות הקיבוציות המשתייכות אליה ('הקיבוץ הארצי השומר הצעיר' ו'הקיבוץ המאוחד'). חטיבות הפלמ"ח המשיכו לפעול עד סיום המלחמה ושחרור הכוח הלוחם. עם חיסול הארגונים של תקופת היישוב, צה"ל היה למסגרת הצבאית הבלעדית של מדינת ישראל. 


להרחבה ראו
:

אתר ארגון ה'הגנה' - הכולל מידע על 'השומר', הגדודים העבריים, הנוטרים

ניל"י באתר וויקיפדיה

הבריגדה העברית 

אתר הפלמ"ח 

אתר האצ"ל 

אתר לח"י

                                לראש הדף>>

 
© 2008 כל הזכויות שמורות - "המרכז לחקר כוח המגן, מיסודו של ישראל גלילי ז"ל". תמונות – באדיבות אוצר תמונות הפלמ"ח.
רחוב יסמין 1 (סמינר אפעל – יד טבנקין) רמת אפעל 52960 טלפון: 03-5344284 פקס: 03-5350252   ליחצו ליצירת קשר